הצדעה לעבר – קיימנו ערב נוסטלגיה מרגש בנוכחות וותיקי השכונה

בשבוע שעבר קיימנו באולם התרבות שלנו ערב נוסטלגיה מיוחד ומרגש, שהחזיר את תושבי השכונה לימי הזוהר, השכנות החמה והערכים שעליהם נבנתה גבעת אולגה – שכונה עם עבר עשיר, הווה חי ונושם וקהילה חמה, אותנטית ומגובשת בנוכחותם של מאות שמילאו את האולם עד אפס מקום

את הערב יזמה והובילה חברת מועצת העיר, הגברת אמירה משה, ילידת השכונה, שביחד עם חברותיה: מושית ביטון, וחסידה ויצמן כולן ילידות המקום – רקמו ערב שכולו געגוע, הערכה והוקרה לדור המייסדים ולתושבים שבנו שכונה לתפארת, באירוע שהתקיים בתמיכה של מנהל המתנ"ס – לוי דוידוב, שיחד עם הצוות המהמם שלנו בהובלת אורית גולבארי, דאגו לכל פרט ואירוח לבבי.

אמירה משה עלתה לבמה ופתחה בדברים נוגעים ללב, שזכו למחיאות כפיים רמות: "מהי בעצם שכונת גבעת אולגה?" שאלה, ובלב מלא אהבה השיבה:

"גבעת אולגה היא פשטות ותמימות, טוהר וניקיון לב, אהבה אינסופית ללא תנאים, ונתינה שאין לה גבול. זו ערבות הדדית אמיתית, כמו שכבר כמעט ולא רואים, וקהילה של אנשים עם עיניים טובות ולב ענק. זו שכונה שנבנתה בידי האנשים הכי טובים שהמדינה יכלה לבקש. הם עבדו בעבודה עברית קשה, לא בחלו בשום עיסוק – רק כדי לגדל פה דור חדש, את הדור שאנחנו רואים כאן הערב.

אולגה היא ההפך הגמור ממגדל בבל. למרות ריבוי שפות, תרבויות, עדות ומנהגים – צמח כאן משהו אחר לגמרי: לב אחד גדול. קהילה של חיבוק, כבוד הדדי, תמיכה ואהבה. בתנאים לא פשוטים, בשכונה קטנה מול הים – נבנו כאן שורשים עמוקים וחזקים, מלאי תקווה וראיית עתיד. זו שכונה שנטוותה כחוטי זהב – שתי וערב – לחברה חמה, שמחה ומלאת גאווה. מקום עם שפה משלו, הומור מיוחד, שכונה עם נשמה.

כולנו גדלנו עם דמויות כמו משה השמן, שהרגיש כאילו כל ילדי השכונה הם ילדיו; המורים האגדיים – שלום אשבל, מלכה, ארביב; הפעילויות של הנוער העובד, המשחקים בכדורגל ובכדורסל, המקהלה המקומית, המפגשים בגן הציבורי. כולנו זוכרים את הבוריקה, את בלימון, את הקרח מרבי מיכאל, האבטיחים מתחת למיטה כל השנה, הגרעינים מחיים גרעינים. היינו יושבים בקולנוע "גל" על שטיח של קליפות גרעינים, והלב היה מלא

חוף הים, עץ התות, הריחות, הקולות – כל אלו עיצבו אותנו, בלי משקעים, כאילו גרנו בבית אחד גדול, שלכולם הייתה בו זכות שווה. בגבעת אולגה, האימהות היו של כולם, האהבה הייתה של כולם, והזיכרונות שייכים לכולנו. זו השכונה היחידה שהמשפט "עוזבים ונשארים" – הוא לא סתירה, הוא אמת וכמו שבעלי תמיד אומר: "אנחנו אולי עזבנו את אולגה – אבל אולגה אף פעם לא עזבה אותנו."

לאחר דברי פתיחה מהממים שריגשו את כל הנוכחים עלו אל הפאנל על הבמה כמה מדמויות המופת שצמחו מהשכונה והטביעו חותם על מדינת ישראל והם:

• משה כחלון

שר האוצר לשעבר, ממובילי הרפורמות החברתיות והכלכליות בישראל, שצמח מהשכונה לצמרת המדינה.

• רוני חזקיהו

לשעבר החשב הכללי של מדינת ישראל, מהאנשים המרכזיים בעיצוב הכלכלה הישראלית.

• יורם חתמי

ראש תחום כלכלה ומימון במשרד הביטחון, מומחה לתקצוב הביטחוני ברמות הגבוהות ביותר.

• מוטי אלמליח

מנכ"ל בזק בינלאומי לשעבר, מוביל בעולם התקשורת וההייטק.

• מירה אמקיס פרבשטיין

פורצת דרך בתחום התמיכה הנפשית, מנהלת סניפי עמותת ער"ן בצפון הארץ ואף באוסטרליה.

• אל"מ שלמה גואטה

ראש תחום מחקר במודיעין חיל הים, היסטוריון מומחה למודיעין ימי ודמות מוערכת בצה"ל.

• שאול שמאי

ראש מועצת עתלית לשעבר, איש ציבור מחובר לשטח שפעל למען הקהילה.

• חיים אקרמן

מומחה לחדשנות טכנולוגית, ממציא בינלאומי בתחום מערכות ניהול חכמות.

• סרג'יו מנטין

שחקן הכדורגל האגדי של קבוצת הפועל גבעת אולגה, סמל לנחישות והצטיינות ספורטיבית.

• רפי אוליאל

איש חינוך, סופר ומספר הסיפורים של אולגה, "סִפּוּרִים מֵהַגִּבְעָה" / "בָּלֹוֹרוֹת", שבכתיבתו מצליח להנציח את הרוח הייחודית של השכונה.

חברי הפאנל נשאלו סדרת שאלות נוסטלגיות, חכמות ומעט שובבות, שעוררו גל של רגשות, זיכרונות והרבה צחוק מתגלגל בקהל:

1. במילה אחת – מהי גבעת אולגה בשבילך?
לרוב הייתה זו מילה אחת שנאמרה עם דמעות בעיניים וחיוך בלב

2. מה למדת בשכונה שלא מלמדים באף אוניברסיטה?
התשובות נעו בין "כבוד לאמא" ל"שליפה של בוריקה עם ביצה מהבית, מבלי להישרף"

3. האם היו רגעי משבר בדרך, ואיך הילדות באולגה עזרה לך לעבור אותם?
רמז: הכלים כללו הרבה עקשנות, חום אנושי, ואולי גם קצת בורקס

4. מי הדמות שהשפיעה עליך הכי הרבה בילדותך?
התשובות כללו מורים, שכנים, ולעיתים גם את בעל המכולת

5. האם הרגשת צורך להוכיח את עצמך בגלל שגדלת בשכונה שנחשבה פעם "שכונת עוני"?
רובם ענו בגאווה: "לא היינו עניים – היינו עשירים בלב!"

6. ויש משהו שלא שאלנו ואתה רוצה לשתף?
כאן נפתחו הסיפורים הבלתי נשכחים – מהחוף, מהקולנוע, ומהחיים עצמם. התשובות של חברי הפאנל היו מרגשות, כנות, מצחיקות וחדות, ורבים מהקהל מצאו את עצמם מזילים דמעה לצד פרצי צחוק. היה זה רגע של חיבור בין דורות, בין עבר לעתיד – וכל זה באווירה הכי "אולגאית" שיש

הפאנל העניק השראה רבה למשתתפים והמחיש את כוחה של קהילה קטנה שצמחה והובילה בתחומים מגוונים – מהכלכלה, הביטחון והטכנולוגיה ועד לחינוך, ספורט ועשייה קהילתית.

באולם נכחו מאות אנשים שנראו נרגשים מאוד לאורך כל האירוע: תושבים בעבר ובהווה. כאלו שעזבו וחזרו. כאלו שעזבו ובנו חיים במקומות אחרים אך נשארו "אולגאים" בנשמתם, ביניהם, בלטו במיוחד

כדורגלני העבר האהובים של הפועל גבעת אולגה המיתולוגית: אגדות מקומיות של ממש, שזיכרונם עוד חקוק בלב הקהל כמו: אפרים כחלון, שנודע ביכולותיו על המגרש ובצניעותו מחוצה לו. דני קפלן, מהפנים המוכרות של הקבוצה שגם תרם תרומה מקצועית וגם קהילתית לאורך השנים. דוד איטח – חלוץ עם נגיעה מיוחדת בכדור, סימן ההיכר שלו היה שערים מפתיעים ורגעים בלתי נשכחים. ושמעון סרג'יו מנטין, שגם השתתף בפאנל, והיה סמל למנהיגות שקטה ויציבות במרכז ההגנה – שחקן נשמה שהפך לדמות מיתולוגית בשכונה.

• עוד נכחו :

משה עודד, קשר אחורי לוחמני, מנהיג שקט ומנוע בלתי נלאה במרכז המגרש  – שחקן נשמה שחרש את מרכז השדה במלוא המסירות והעוצמה, ונחשב בעיני רבים לקשר האחורי הטוב ביותר בתולדות גבעת אולגה – סמל, שבמשך עשור וחצי עמד בחזית והוביל את הקבוצה לרגעים של תהילה – והוא אגדת כדורגל אולגאית אמיתית.

עמי קורקוס, מהשחקנים הבולטים בקבוצת הזהב של שנות ה-70 וה-80, וזכור כאחד הבלמים / קשרים המסורים של הקבוצה — שחקן נשמה אמיתי, שכל נגיעה שלו במגרש שידרה מחויבות, אומץ וגאווה אולגאית, ושמו הלך לפניו בכל רחבי ליגות הצפון, כמי שמסמל את הרוח הלוחמנית של הפועל גבעת אולגה שכולה הייתה לב של השכונה!

מוטי עטיה, שוער הקבוצה האגדי, שכל עצירה שלו לוותה בשאגה אדירה מהיציע: "אריה! אריה! אריה!"  מהקהל הגדול שהיה מרעיד את המגרש בקריאות עידוד. עטיה, בגופו ובעוז רוחו, היה חומת מגן עבור הפועל גבעת אולגה והפך לסמל של עוצמה, נאמנות ואהבת המשחק. שמו חקוק בזיכרון הקולקטיבי של אוהדי הכדורגל המקומיים, שעד היום מספרים על עצירות בלתי אפשריות שלו כאילו זה היה אתמול.

הם – ואחרים שהוזכרו באהבה – לא רק שיחקו כדורגל. הם היו חלק מאלו שבנו קהילה, נתנו השראה, ונשארו בלבבות כאנשי אולגה של פעם – ולעולם.

בסיום הערב המרגש, עלתה אמירה משה לבמה והקדישה רגע מיוחד לתודות – לרשימה ארוכה של אנשים מדהימים שלקחו חלק בפרויקט והפכו את חלום הנוסטלגיה של גבעת אולגה לערב מציאות ואמרה:

"תודה גדולה לראש העיר ניר בן חיים, שתמך בקיום הערב, ולצ'יקו וקנין, חבר מועצת העיר ויו"ר המתנ"ס – שתמיד נכון לעזור, וגם הפעם עמד לצידה של אמירה במסירות. תודה ללוי דוידוב, מנהל המתנ"ס – האיש שמאחורי הקלעים – תודה מעומק הלב! תודה לאורית גולבארי, מנהלת תחום המבוגרים, שיד ימין שלה זה גם ראש, לב, ותמיד עם חיוך. ותודה לדותן לבוב, מנהל התחזוקה – תודה על הארגון והדיוק.

תודה ענקית ללהקת "הזברות" המוכשרת שהרימה את הערב עם מוזיקה מדהימה – בהתנדבות מלאה! לראובן פינטו, איש הסאונד וחבר יקר – תודה על הצלילים שהנעימו לנו את הערב. ותודה למוזיאון החאן ולריקי כהנוביץ' על התערוכה הנוסטלגית המרהיבה שהחזירה את כולנו אחורה בזמן, ותודה לאדר דוכני מזון על הכיבוד הטעים שהשלים את החוויה.

תודה למושית ביטון וחסידה ויצמן – שתי שותפות למסע הזה, מהלב ולב, על העזרה, התמיכה והרוח הטובה. ותודה ענקית לקהל – אתם הייתם הלב הפועם של הערב – ערב של חיבוקים, נשיקות, סיפורים ונוכחות – אתם הסיבה שהאירוע הזה היה כל כך מיוחד. התרגשנו, צחקנו, נזכרנו – כי אנחנו שוב בבית".

וכך, נחתם ערב שכולו זיכרונות, השראה וגאווה שכונתית. הקהל, תושבי אולגה בעבר ובהווה, קם כאיש אחד, מחא כפיים בהתרגשות וידע – היה זה ערב נדיר ומרגש.

בסיום, פנו המשתתפים לבתיהם – חלקם ממש כאן בשכונה, ואחרים שפזורים ברחבי הארץ –  אבל הלב, הלב נשאר בדיוק במקום שבו הכול התחיל: "אולגה מאז – ואולגה לעולם!"

• חני ( חן ) קורקוס