"זכרון בסלון" – סיפורם של שמשון ומלכה גנץ ז״ל ריתק אותנו

במסגרת הפעילות לציון, יום השואה והגבורה אירחנו אמש את הגברת חנה זקס בשלוחת אזורים שם היא סיפרה את סיפורם של ניצולי השואה, שמשון ומלכה גנץ ז"ל, וריגשה בסיפור גבורה עוצמתי ומיוחד. לחנה זקס מגיעות מחמאות רבות על העברת הסיפור בעוצמה והתרגשות גדולה שאחזה בכולנו. תודה.

שמשון גנץ נולד בשנת 1921 בכפר ליאורדינה שברומניה, משפחתם כללה שבעה נפשות, מקור פרנסתם היה חנות בשר או אז היחסים בין הגויים לבין היהודים שבכפר היו טובים, סבא למד בבית הספר הרומני שבליאורדינה עד כיתה ז', אחרי כן למד בישיבה עד כניסת הגרמנים אל הכפר.

בערב ליל הסדר 1944, דפיקות רמות נשמעות בפתח הדלת והמשפחה נדהמת על ההפרעה. שמשון הצעיר במשפחתו נשלח על ידי אביו לפתוח את הדלת ולתדהמתו הגדולה עמדו בדלת אנשים גדולים, לבושים במדים ודרשו ממנו לקחת את העששית ולהראות להם את חדריהם כדי להלין שם את כיתת החיילים, ומאימו ביקשו לצחצח את נעליהם של החיילים הגרמנים.

סבו ואימו סירבו מאחר וליל הסדר באותה השנה חל בשבת ומיד לשניהם למראה היסוסם נתן המפקד הגרמני שתי סטירות מצלצלות כך שלא נותרה להם ברירה אלא לבצע את הפקודה וכך באותו הלילה השתנו חייהם של כל בני המשפחה וכמו כל יהודי הכפר נגררו מבתיהם לבית הכנסת אנשים, נשים וטף, ללא שירותים, ללא מים וכך עבר עליהם חג הפסח באותה השנה.

ביום השני לפתע ראו דרך החלונות את הגרמנים מאלצים את כל גויי הכפר להגיע עם סוסים ועגלות על מנת להעביר את היהודים לעיירה הקרובה, שם המתינה להם רכבת להובלת בהמות אשר לקחה אותם לאושוויץ בתנאים לא תנאים.

בהגיעם לשער מחנה ההשמדה אושוויץ שמעו נביחות כלבי ציד של הגרמנים ויריות באוויר. הם פוצלו לפי גיל: המבוגרים, המבוגרות והילדים הופנו על ידי ד"ר מנגלה ימ"ש ישר למשרפות ואילו הצעירים המתאימים לעבודה חולקו לחדרים בצריפים במיטות קומתיים.

למשך יום-יומיים תרגלו אותם במסדרים ובספירה חוזרת שמא נעלם יהודי, ביום השלישי במסדר הבוקר הופיע סגן מפקד אושוויץ ושאל בגרמנית "מי כאן גנן?" ואז, שמשון שגדל בכפר, אך היה בחור ישיבה החליט בליבו שהוא יודע איך הגויים זרעו, שתלו, טיפלו והחליט לצעוד צעד קדימה כשבראשו מקננת המחשבה שבגינה יהיה לו מה לאכול (פירות, ירקות וכו'..).

אכן למחרת הגיע ג'יפ גרמני ולקח אותו לווילה של הקצין הבכיר והראה לו מה עליו לעשות בגינה, יש לציין שבתוך מחנה אושוויץ הם קיבלו פרוסת לחם אחת ליום וקצת מרק דלוח אבל שמשון, החליט שהוא יכול לאכול מהירקות והפירות שמטפל בהם בגינה עד אשר נתפס "על חם" על ידי הקצין הגרמני, הנ"ל שלף אקדח, הצמיד לראשו והזהיר אותו שאם דבר זה יחזור על עצמו זה יהיה סופו, ולאחר מספר חודשים הורה הקצין להעביר אותו לעבודה בפריקת משאיות תפוחי אדמה בתוך מערה חשוכה וקרה, וכך בעבודה זו העביר כשנה.

עם פרוץ ההפצצות של רוסיה על אושוויץ החליטו הגרמנים לארגן את כל הבחורים הצעירים בקבוצות של חמישה גברים כשחייל גרמני עם נשק בתחילת השורות והשני בקצה, וכך שלושה ימים ולילות נאלצו ללכת בשלג ובקור המקפיא, כאשר השלג שימש כמזון ושתייה עבורם, ושמשון שלא עצם עין שלושה לילות "יצא מדעתו" וקפץ החוצה מן השורה וצעק "אני מרגל רוסי", החייל הגרמני דרך את נשקו ועמד לירות בו על מנת שלא יפריע בהליכתם.

למזלו, באותה השנייה נפלה פצצה ממטוס רוסי בקרבת מקום וכל השורות התבלגנו וחבר שלו, משך אותו פנימה אל השורה כדי שהגרמני לא יוכל לזכור מי זה היה, הגרמנים נתנו הוראה ליהודים להמשיך לצעוד, ולפתע שמשון, מזהה שזהו האזור שבו עבד בפריקת משאיות של תפוחי אדמה לתוך מערה ארוכה ועמוקה, מיד אמר לחברו "כאשר נתקרב למערה אני מתחיל לרוץ פנימה ואתה אחריי" וכך היה.

כשהחל להחשיך, שמשון פתח בריצה מהירה לכיוון המערה וחברו אחריו, בעוד הם רצים פנימה לעומקה של המערה הפנו ראשם לאחור והבחינו בכל השיירה בריצה אחריהם, ואז הגרמנים פתחו באש תופת אל המערה והפתח נחסם על ידי גופות חבריהם אך שמשון וחברו הגיעו עד לקצה המערה והתחפרו אל תוך ערמות גדולות של תפוחי אדמה במשך שבועיים מתחת לתפוחי האדמה שהיוו כמזון ושתייה עבורם.

שמשון, שהתקרר מתפו"א החל להשתעל, לפתע נשמעה צעקת אישה מתוך הערימה: "אתם תסגירו אותנו לגרמנים!" ואז התברר שבתוך הערמות התחבאו אם ובת יהודיות במשך חודש ימים. אט אט ראו בקצה המערה שהפציע האור והתברר שיהודי שניצל בקרבת מקום החל להוריד את הגופות מפתח המערה וצעק "אם יש פה יהודים, ניצלתם, כי הגרמנים ברחו מהפצצות הרוסים".

האם, הבת, שמשון, והחבר החליטו לעשות הגרלה מי יוצא ראשון ועלה בגורלו של שמשון לצאת לראות מה קורה בחוץ. כאשר חברו הבחין בהיסוסו החליט להצטרף אליו וכשיצאו מהמערה הבחינו בעשרות גופות החיילים הגרמנים הזרוקות בשטח.

שמשון, וחברו קפאו מקור כי בגדיהם היו כבר רטובים והחליטו ללבוש את בגדי הגרמנים במטרה להתחמם מעט, כאשר סיימו להתלבש התקרב רכב של חיילים רוסים ופתחו באש לכיוונם בחושבם שאלו חיילים גרמנים.

שמשון שנבהל החל לצעוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ואז התברר שאחד המפקדים של הפלוגה הרוסית היה קצין יהודי מרוסיה שהכיר את הפסוק ונתן הוראה להפסיק את הירי, ניגש אליהם ודיבר אליהם באידיש ואמר להם שעדיף שיתפשטו ויקפאו מקור מאשר יירו בהם וכך החלו לנדוד באזור עד אשר עלו על רכבת ועוד רכב ועוד אחת ועוד, ועם הגיעו של שמשון לכפר הולדתו ליאורדינה הוא פגש לשמחתו באהובת נעוריו, מלכה.

ממשפחתו של שמשון לא שרד אף אדם בשואה וממשפחתה של מלכה שמנתה תשעה נפשות נותרו היא ושתי אחיותיה. שמשון ומלכה החליטו להתחתן ולהתגורר בינתיים בליאורדינה שברומניה. בתחילת 1947 נולד להם בן – יהודה אנטשל גנץ

כאשר הגיעו השמועות על פלישת הקומוניסטים אל תוך רומניה החליטו הזוג הצעיר עם בנם לברוח בלילה, לחצות נהרות ויערות בסיוע מבריחים שקיבלו תשלום וכך הגיעו בדרך קשה ומפרכת דרך בודפשט וצרפת בפברואר 1949 אל מחוז חפצם, ארץ ישראל וזכו גם להיות בין מקימי מושב העובדים "כפר אחים" על שם האחים אפרים וצבי גובר, אשר נהרגו במלחמת השחרור, כשכל הכפר היה מורכב ממשפחות של ניצולי שואה.

מנהלת המתנ"ס דקלה אוחנינה: ערב "זכרון בסלון" עם חנה זקס שתבדל"א, היה מרתק! היא העבירה את סיפורם הנ"ל של שמשון ומלכה גנץ ז"ל שהיה האירוע המרכזי שלנו השנה לציון יום השואה והגבורה תשפ"ד ובהחלט ריגש את כל הנוכחים. סיפורם של הזוג גנץ ז"ל בהחלט מאפיין את סיפורם של בני העם היהודי ואת תלאות השואה בעבר והשואה העכשווית שעברנו, ב 7 לאוקטובר 2023 – סיפורים שיישארו חקוקים איתנו לנצח, וחשוב להעביר אותם מדור לדור. תודה רבה לחנה זקס שעושה את השליחות הזו במסירות". יהי זכרם של הנספים ברוך".